יהב ואח' נ' נינה יצור ושיווק אופנה (1983) בע"מ ואח'

פסק דין

מונחת בפני מחלוקת אשר עניינה זכאות בכספי קופת פיצויים שנועדה לטובת עובדים, וזאת לעניינם של אותם עובדים אשר שיעור זכותם לפיצויי פיטורין עולה על הסכום אשר קיבלו מן המוסד לביטוח לאומי (וזאת בשל היות סכום זה מוגבל בתקרה הקבועה בדין). באת-כוחם של העובדים חולקת על פרשנותם של המפרק וכונס הנכסים הרשמי, הטוענים כי נשיית העובדים מעבר למגיע להם בדין קדימה ותקרת הגמלה מן המוסד לביטוח לאומי, אינה אלא נשיה רגילה; כמו כן, טוענים המפרק וכונס הנכסים הרשמי כי יש לתת נפקות לעובדה, כי המוסד לביטוח לאומי מתעתד לחזור אל קופת הפירוק בגין הכספים ששילם לעובדים.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, מצאתי כי דין עמדת העובדים להתקבל.

עניין לנו למעשה בדיון בכספי פיצויים המופקדים בקופה, עליה חל לכאורה סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין. סעיף זה מוציא קופות כאלו, במפורש, מתחום נכסי הפירוק; כך, מוצאת תכולת קופה כזו לחלוטין מתחום החלוקה לפי דיני הקדימה, דבר המבטיח כי העובדים לא יאלצו להתחלק בתכולתה עם הנושים האחרים, אף לא עם נושיה המובטחים של החברה.

אכן, פסק דיני נשוא בש"א 8791/01 עובדי מפעל לבידי אשקלון נ' שפירא, קבע סייג מסויים לתחולת הסעיף, וזאת בכדי להמנע מהפיכתו ל"פרצה" אשר תאפשר הברחות נכסים. סייג זה קובע, כי לא ניתן "לשריין" כספים שאינם בגדר פיצויי פיטורין, אך ורק על-ידי העברתם לקופת פיצויים. זאת, כאשר השאלה האם סכום מסויים הינו בגין פיצויי פיטורין אם לאו, נקבעת באורח אובייקטיבי, ולא בהכרח לפי הכותרת בה השתמשו הצדדים.

אלא מאי? במלוא הכבוד הראוי לעמדות המשיבים, דומה כי הכונס הרשמי מבקש למצוא באותו פסק-דין את אשר אין בו, ולהרחיב יתר על המידה (שלא לומר באורח גורף) את אותו סייג. אחזור ואבהיר: הפסיקה נשוא עניין לבידי אשקלון לא באה ליתר את סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין או לצמצמו באורח מלאכותי, אלא אך ורק בכדי למנוע הכנסת כספים שאינם בגדר פיצויי פיטורין אל תוך אותה "עיר מקלט". זאת, דווקא בשל דיני העבודה, אשר מוציאים במפורש קופות שכאלו מתחום דיני הקדימה.

המסקנה הינה, כי כל עוד הוכח, כי עניין לנו בכספים שעניינם פיצויי פיטורין (להבדיל מסכום אחר אשר כונה כך באורח מלאכותי, שלא בהתאם למהותו), הרי שהכספים בקופה שייכים לעובדים, ולעובדים לבדם, וזאת עד לתשלום מלוא החוב כלפיהם בגין פיצויי פיטורין. לעניין זה, אין נפקא מינא, אם מקצת החוב הינו בגדר נשיה רגילה, אשר אלמלא הקופה לא יהא כל סיכוי כי העובדים יזכו להפרע ולו כדי חלק ממנה. נהפוך הוא; דומה, כי עיקר תחולתו של סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין נועדה דווקא להגנה על סכומים אלו, אף יותר מאשר על אותם חלקי החוב אותם ניתן לגבות מניה וביה מן המוסד לביטוח לאומי.

אי לכך, הנני מקבלת את הבקשה.

בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, כ' טבת תשע"א, 27 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: